זה לא טיבעי לי- אנחנו לרוב לא נוטות לתת לעצמינו את הבמה, זה מתחיל קצת אחרי שאנחנו מתבגרות ומתחילות להחשף לדפוסים חברתיים וביקורת עצמית וסביבתית. וככול שהחיים ממשיכים לנוע אנחנו מפנות מקום לאנשים נוספים בחיינו. סדר העדיפויות והמקום שאנו נותנות לעצמינו משתנה: עם תחילתו של ההריון הראשון את כבר הופכת לאמא, חלקינו יבדקו במה נכון להזין את הגוף שלהן או מה נכון לעשות/לא לעשות כדי שלעובר/ית שבתוכי יסופקו כל הצרכים, אנחנו חושבות עלהין ושוכחות קצת את עצמינו.

בפנים, במקום הכי פנימי אנחנו הרבה פעמים הולכות עם תחושה של “לא מגיע לי”, “אני לא טובה מספיק”, מה יגידו עלי, תחושה כזו של חוסר בטחון שמלווה אותנו בצורה גלויה או בסמויה. אנחנו לא חושפות עצמינו עד הסוף כדי לא להראות פגיעות. ופתאום מגיעה צלמת והמצלמה שלה ותופסת אותך בכל מיני פוזיציות, אולי חלק מהבקשות/ההנחיות שלה עלולות לגרום למבוכה כי הן לא טבעיות לך?

וכאן אני אמליץ לך פשוט להיות קשובה לעצמך ולשתף במה שאת מרגישה ובמקביל במקומות שאת יכולה להתמסר תעשי את זה.

אלמנט נוסף שעשוי לגרום לנו לתחושת אי נוחות בצילומים הוא הביקורתיות שלנו, כלפי הסביבה אך בעיקר כלפי עצמינו, התחושה שיש עניים נוספות שמסתכלות ועל אחת כמה וכמה שמתעדות אותנו פשוט יוצרת חוסר נוחות.

התרגלנו לצלם את הילדים שלנו ולפעמים גם אותנו, בעיקר בסלפי. אנחנו מכירות את הזויות שאנחנו אוהבות לראות את עצמינו ויכולות לשלוט במיקום המדוייק של הנייד כדי להגיע אליהן. אבל עכשיו כשאת מגיעה לצילומים יש מישהי אחרת שתבחר את הזוית בשבילך. ובדיוק בנקודה הזו תתחיל העבודה של הצלמת.

זה המקום של הצלמת לעזור לך. תוך כדי איזון עדין בין שמירה על טבעיות המאפשרת לך לבחור את התנוחות והמיקומים הנוחים לך מול הכוונה בצורה נינוחה עדינה ולא משתלטת.  

אז אני כאן כדי להגיד לך שאת ראויה, שאת שווה. מגיע לך שיראו אותך, מגיע לך להרגיש יפה.

ואם תרצי, יש לי בשבילך עוד כמה טיפים שאולי יעזרו לך להשתחרר יותר בזמן הצילומים.